"המשחק" הוא מושג רחב ועמוק בהרבה ממה שניתן לשער. האסוציאציה הנפוצה והטבעית ביותר היא משחקי כדור  ומשחקי ילדים. אבל ככל שמעמיקים וחוקרים, מגלים שהמשחק הוא אחד מיסודות ההתפתחות האנושית. הבנת מאפייני המשחק מאפשר לכל אדם ליצור את המשחק שיניע אותו לממש את מטרותיו בדרך מהנה ונינוחה, במתאם מלא למי שהוא באמת. עיון במספר ספרים מעלה מספר תובנות די מפתיעות, בנוגע לתנאים לקיומו של תרחיש העונה להגדרת "משחק".

יוהאן ואן הויזנגה, בספרו "האדם המשחק" (עמ' 28), קובע שהמשחק נוצר מבחירה חופשית.   המשחק הוא פעילות חופשית שאין בה כפייה, בין מיד הטבע ובין מיד החברה. כל פעילות, אף זו הדומה חיצונית למשחק, אם היא כפויה עלינו על ידי צרכים ביולוגיים צרופים, שוב אינה משחק.

טעמו היחיד של המשחק היא ההנאה שהוא גורם לעוסק בו. משחק המוטל עליך שוב אינו בגדר משחק. אין חירות זו קיימת בתינוק או בילד, שכן הללו אנוסים לשחק משום שיצרם משיאם. לאדם מבוגר המשחק הוא עיסוק שהוא יכול גם להניחו. סימן ההיכר הראשון של המשחק הוא מעשה של חירות. עניינו יציאה מהחיים הרגילים לפעולה, שלשעה, מגמה לה משלה.

סימן היכר נוסף של המשחק, שהוא מהווה כמין יציאה מן העולם הממשי. כשם שאינו בא לספק צרכים ממשיים של העולם שבו אני חיים, כך חוקי ההוויה היומיומית שולטים בו. כל אימת שאדם משחק, הוא יוצא מהווייתו הרגילה. יציאה זו מהעולם הממשי הוא מודעת. הילד יודע שהוא משחק, ומודעות זו אינה גורעת מרצינותו של המשחק. להיפך, הרצינות עושה את המשחק צד בפעילויות הנעלות ביותר של האדם כיוצר תרבות. האמן יודע שהוא יוצר תרבות בדמיונו.

גילומיה המובהקים של  היציאה הזו מהעולם הממשי, הם תיחומיו של המשחק בחלל ובזמן. אין משחק שמשכו אינו קצוב ותחום במקום. (האדם המשחק, עמ' 45) המשחק הוא בעל התחלה, וברגע מסוים תם ואיננו. יש לו התחלה וסוף.

מגמתו של המשחק ליצור לעצמו מרחב, ממחיש לנו שכאן קם והיה עולם מיוחד - עולמו של משחק. (האדם המשחק, עמ' 45) בתחומי המשחק שולט סדר מיוחד ומוחלט.

בעולם המשחק שורר סדר מושלם, שכולל את החוקים והכללים של המשחק. הם מוחלטים. עבירה על חוקים אלה מחריבה את כל עולמו של המשחק. הפונקציה העיקרית של המשחק כאחד מאבות התרבות, הם החוקים האלה שמבטיחים את האפשרות לחזור עליו, כל אימת שנרצה לצאת מעולמה היחסי הבלתי שלם של ההוויה היומיומית וליצור לעצמנו את העולם הדמיוני, הוא העולם המושלם של המשחק. המשחק מטיל סדר מוחלט. שינוי קל ממנו נוטל ממנו את ערכו.

כל אימת שיחיד או ציבור חורגים מסיפוק צורכי גופם, נעשית חריגה זו בצורה של משחק. הסדר הקובע של המשחק והאפשרויות לחזור עליו, מקרבים אותו לדת ולפולחן. טקס פולחני נערך לפי חוקים, שדומים בחורתם לחוקי המשחק. (האדם המשחק, עמ' 54) תיחומו של מקום קדוש הוא הראשון בסימני ההיכר שלו.

(האדם המשחק, עמ' 41) בתודעתנו עומדים המשחק והרצינות זה כנגד זו, כדבר והיפוכו. אפשר לומר: המשחק הוא לא-רצינות. המשחק אין בו כדי להצחיק את השחקן ולא את הצופים. הניגוד "משחק - רצינות" לעולם תלוי ועומד. הילדים משחקים ברצינות גמורה. גבולה של פחיתות המשחק היא חשיבותה של הרצינות.

למשתתפים אין אפשרות לשנות חוקים במהלך המשחק. (האדם המשחק, עמ' 44) כל החוקרים מטעימים את חסרון הפנייה שבמשחק. (אובייקטיבי, עצמאי, עומד בזכות עצמו בלי יכולת המשתתפים להתערב ולשנות את החוקים תוך כדי המשחק באופן חד צדדי).

העניין במשחק נוצר מאחר שהוא עוסק בדברים שחסרונם קשה. זה יוצר עניין. בין הסימנים שאפשר לתת למשחק מנינו גם את המתיחות, שפירושה פקפוק, סיכוי. יסוד זה אפשר למצוא אפילו אצל חתלתול שמשחק בפקעת חוטים. במשחקי הרכבה וקליעה למטרה. במתיחות זו נבחנים כשרונותיו של העוסק במשחק: כוחו הגופני, יכולתו למשול ברוחו, סגולותיו הרוחניות, אומץ ליבו, התמדתו, כוח המצאתו.

כוחו של המשחק בקשרים החברתיים והרוחניים שהוא יוצר. (האדם המשחק, עמ' 78) התרבות מקורה במשחק. אף הצייד לבש בחברה הקדומה צורת משחק. על פי רוב עומדים במשחק שני צדדים או שתי קבוצות, אבל אין זה הכרח. סימני ההיכר הכלליים של המשחק הם הציפייה והספק. לעולם האדם מהרהר: הייצלח הדבר? תנאי זה מתקיים גם כשהוא משחק לבדו במשחק "סבלנות". גם משחקי קוביה הם עסקי תרבות, אבל אין הרוח ובחיים נשכרים מהם דבר. התמונה משתנית משעה שמשחק של תחרות נזקק למהירות, כשרון, זריזות, אומץ לב ולכוח. כל ש"קשה" המשחק, גדולה ציפיית המסתכלים. ערכים גופניים, שכליים, מוסריים או רוחניים, יכולים שיתנו במשחק מעלה של תרבות.

(האדם המשחק, עמ' 80) אין רוח האדם יכול לצאת מן העוגה שעג סביבו המשחק, אלא אם כן הוא נושא את עיניו למרום. רצינותה של תחרות אין פירושה הכחשתו של אופי המשחק שבה,שבכללה ציור מגרש של המשחק. אין תוצאותיהם של משחק או תחרות חשובה, אלא בעיני מי שנכנס לעולמו של המשחק, בין כעושה ובין כמסתכל, בין כרואה ובין כמאזין המקבל עליו את כללי המשחק.

המשחק הוא חוויה שנשמרת בזכרון. משחק ששיחקו אותו פעם אחת, נשמר בזכרון כיצירה או כנכס רוחני. הישנותו של המשחק היא אחת מתכונותיו החשובות. המשחקים (וגם הצופים במשחק) הופכים ברבות הימים למועדון. בדרך כלל נוטה ציבור המשחקים להיעשות ציבור של קבע, גם לאחר שכלה מעשה המשחק.

המשחק מבדל את עצמו ואת המשתתפים בו משאר העולם. (האדם המשחק, עמ' 54) ייחודו וסגולתו של משחק נראים במובהק ברצון להתעטף בסתרים. אין אנו (העוסקים במשחק) כאחרים ואין עיסוקנו כשלהם. ביטול ארעי של "העולם הרגיל". החשוב בסימני ההיכר הפורמאליים של המשחק, הוא בגידורו של המעשה מן החיים הרגילים במקום.

המשחק הוא מאבק לשם משהו (תחרות), או הצגתו של משהו (תיאטרון). תראו איך שחקני כדורגל מתלבשים. כשאתה פונה ממשחקי ילדים להצגות קודש שבפולחן התרבויות, אתה מוצא צד רוחני נוסף - הגשמה מיסטית. המשתתפים בטקס פולחן מאמינים בלב שלם שהמעשה מביא ברכה לבעליו ויותר דרגת חיים שהיא למעלה מהחיים הרגילים. ואף על פי כן, טבועים בטקס הזה כל סימני ההיכר הפורמאליים של המשחק. (האדם המשחק, עמ' 48)

יראת כבוד של קדושה במשחק, נמצאת כאן בעולמות, שספק אם יש בידך לבקוע ולחדור אליהם בעזרת כלי ההדרכה של הפסיכולוגיה. כל משחק, בין של ילד ובין של המבוגר, אפשר לקיימו בכובד ראש גמור. הספורטאי משחק בכובד ראש של מסירות נפש ובאומץ של התלהבות. הכנר, באה עליו התרגשות של קדושה עליונה, הווייתו של עולם שלמעלה.

משחק קשור כמעט תמיד באמונה. ילדים פוחדים מאנשים עם מסיכות, למרות שהם יודעים שמאחורי המסיכה יש אדם נחמד. כשהמסיכה מתקרבת אליהם, הם בורחים בצווחה איומה. אב שמכין את המתנות לחג המולד, מתקין זקן ונכנס ממש לתפקיד סנטה קלאוס. מילוי תפקיד כהלכתו - PLAYING UP TO THE ROLE. (האדם המשחק, עמ' 57)

לעולם אתה מוצא שאחד הדברים הקבועים את ערך מושגה של מילה, היא המילה שכנגדה. האומרת את היפוכה. אין היפוכו של משחק אלא רצינות. אבל שימו לב איך זוג ההפכים משלימים זה את זה: משחק רצינות. השימוש במילה רצינות נובע מכך, שאין מילה מספיק טובה לבטא "אי רצינות". אם נתעלם מהשאלה הבלשנית ונתבונן בזוג המושגים משחק-רצינות, מוחוור שאין ערך כוחם של השניים שווה: המשחק כוחו ב"יש", והרצינות כוחה ב"אין". (עמ' 77).

רון האברד מגלה בספרו "בעיות בעבודה" (פרק 5), שברור למדי שאם מישהו ישלוט בכל, לא יהיה לו משחק. לא  יתקיימו כל גורמים בלתי צפויים, לא יהיו הפתעות בחיים. ניתן יהיה לומר שזה יהיה גיהנום. אילו יכולנו לנבא כל פעולה או מהלך, לא יהיה לנו כל עניין ממשי.

יש לנו הכרח לשלוט על העצמים הקרובים אלינו. אם נשלוט בעצמים הקרובים אלינו, יהיו מן הסתם עצמים או איזורים אחרים בהם איננו שולטים. הסיבה לכך היא, שהחיים הם משחק.

כאשר אדם שקוע במאבק קיומי, הוא נוטה להתעלם מהעובדה שישנה הנאה בחיים. הוא מתחיל לתהות האם ההנאה בחיים אינה אלא סוג של מלכודת. האדם מתחיל להאמין שאין זה טוב להתעניין באנשים ובדברים חשים, משום שאלה יובילו לשברון לב בלבד. בעיני אותם אנשים עדיף לחיות חיי מחסור, מאשר לחיות חיי מותרות, מאחר שאם יאבדו את מה שהיה בידם יהיה הכאב קטן בהרבה.

קשה לראות את המשחק, כאשר האדם קם לעמל יומו טרם הנץ החמה. אבל החיים הינם משחק. כל מישרה הינה משחק, שמורכב מחירויות, מחסומים ותכליות.

העיקרי שבהם הוא הצורך במתחרה או ביריב משחק. ישנו הצורך בקיומן של בעיות. צורך נוסף, שתהיה אינדיווידואליות מספקת. כדי לחיות את החיים במלואם, חייבת שתהיה לאדם מטרה נעלה יותר מ"משהו לעשות". ומטרה זאת, חייבת שיהיו לה מטרות מנוגדות או מטרות המונעות ממנה להתרחש. לאדם חייבות להיות תכונות אינדיבידואליות המתנגדות למטרתו או לפעילויותיו, ואם דברים אלה חסרים לאדם, ברי שהוא ימציא אותם.

אם יש לאדם מחסור בבעיות, בריבים ובמטרות מנוגדות לשלו, הוא ימציא אותם. יש מנהל עבודה שממציא תכונות אישיות לפועלים תחתיו , כדי לנזוף בהם ולגנותם, וזאת ללא סיבה אלא שהוא זקוק ליריבים באופן כפייתי. המצאנו כאן למעשה משחק, במקום בו משחק לא היה יכול להתקיים. בכל משרד קיים המשחק של המשרד או המפעל נגד מתחריהם. אם הם אינם מסוגלים לראות את המשחק האמיתי, הם ימציאו משחק.

כאשר לא מתירים לאדם להיות חלק בלתי נפרד מהקבוצה, הוא נוטה לבחור בשותפים אחרים מתוך הקבוצה כיריביו. כי לאדם חייב להיות משחק.

כעת, משהאדם מכיר בעובדה שהחיים חייבים להיות משחק, עליו להכיר בתחום שבו האדם ישלוט. עניין ניצת בעיקר על ידי הבלתי צפוי. שליטה היא חשובה. אי שליטה חשובה עוד יותר. אדם הזקוק לשליטה בסביבתו, גורם לסביבתו מצב רוח רע, והוא הסיבה שהתחלנו למצוא דברים לא תקינים בשליטה. אי שליטה חייב להיות גם הוא תחת שליטה. אדם חייב להותיר חלקים בעולם ללא שליטה.

משחק מורכב משליטה ואי שליטה. היריב במשחק חייב להיות גורם בלתי נשלט, אחרת האדם יידע בדיוק לאן המשחק פונה ואיך הוא יסתיים. שחקן כדורגל שנפצע, נכנס גורם חדש של חוסר ידיעה עבורו. מעתה הוא תמיד להגיב לפציעה שנותרה בזכרון, וירגיש פחות שמחת חיים מהמשחק. במיינד הריאקטיבי קיימת תמונת הפציעה של כשלונו לשחק.

"משחק ומציאות" הוא הספר האחרון שכתב ד.ו.ויניקוט, שרבים רואים בו הפסיכואנליטיקאי החשוב ביותר אחרי פרויד. ויניקוט מדבר על "המרחב הפוטנציאלי" שבין המציאות החיצונית לבין העולם הפנימי, "איזור הביניים בין האובייקטיביות לסובייקטיביות", הסביבה המאפשרת הבנויה על היכולת להזדהות עם הזולת.

מי שמזדהה עם האחר הוא "שחקן" (תיאטרון). וכל מה שמתרחש במרחב וזמן הוא "משחק". והיכולת של תינוק להבחין בין מה שבתוכו למה שמחוצה לו, היא הצעד הראשון ליכולת לעשות  Disassociation, שהוא אחד הכלים החשובים של מאמן, באמצעותו הוא מאפשר למאומן לראות את הדברים מזווית נוספת, ולפתוח אפשרויות חדשות.

בפרק 3: "משחק" (משחק ומציאות, עמ' 69), טוען ויניקוט שהמשחק הוא-הוא היסוד האוניברסאלי שמסייע לגדילת התינוק. הדבר הטבעי הוא משחק. המשחק יכול להיות צורה של תקשורת של האדם עם עצמו ועם אחרים, ולכן המשחק מוליך אל יחסי קבוצה.

חשוב שהפסיכואנליטיקאי יזכור לא רק מה שאנחנו חייבים לפרויד, אלא גם מה אנו חייבים לאותו דבר טבעי ואוניברסאלי שקרוי משחק"

משחק צריך להיות ספונטאני, ולא צייתני ונוח לרצות. המשחק מרגש במידה עצומה, מפני שמעורבים בו יצרים. התוכן אינו חשוב כמעט. חשוב המצב של התנתקות כמעט, הדומה לריכוז אצל מבוגרים. ילד משחק מאכלס תחום שלא בנקל אפשר לעזבו, ולא בנקל מקבל פלישות לתוכו. תחום זה הוא מחוץ לאדם, אבל אין הוא העולם החיצוני. ילד משחק מתפעל תופעות חיצוניות בשירות החלום.

יש התפתחות ממשחקי יחיד למשחק משותף, וממנו לחוויות תרבותיות. המשחק מספק מעצם מהותו. דבר זה נכון אפילו כאשר המשחק מוליד חרדה גדולה. אבל יש דרגה של חרדה שאי אפשר לשאתה והיא הורסת את המשחק. המשחק מגיע אל נקודת הרוויה שלו, הנוגעת ליכולת להכיל חוויה. המשחק מרגש ופגיע מעצם טבעו. המשחק מגיע לשיא, או לשיא כושל, שיוצר תחושת בלבול ואי נוחות גופנית.

וכדי להשלים את חקירת המושג "משחק", אתלה באילנות גבוהים באמת:

אפלטון: "האדם נברא לשמש צעצועים בידי אלוהים, ובאמת זה כל שבחו. לפיכך הוא מצווה לחיות חיי שעשועים, שאין נאים מהם, שלא כדרך שסבורים הבריות עכשיו".

משלי ה' ל'-ל"א: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם".

פרידריך  שילר: "החיה עובדת כשהמחסור הוא המניע את פעולתה, והיא משחקת כאשר השפע  מניע אותה. האדם משחק רק שעה שהוא אדם במלוא משמעותה של המילה, והוא שלם רק בשעה שהוא משחק".

מקורות:

1)      האדם המשחק, (HOMO LUNDES), יוהאן ואן הויזנגה, הוצאת האוניברסיטה העברית,  מוסד ביאליק (1984).

2)      בעיות בעבודה, רון האברד, (פרק 5 - החיים כמשחק)

3)      משחק ומציאות". ד.ו.ויניקוט, הוצאת עם עובד (1971)

4)     מסה על האדם, ארנסט קסירר, הוצאת עם עובד תשל"ב (פרק 4 - עולם החלל והזמן של האדם).

לחזרה לרשימת כל האמרים לחץ כאן